מסתובבים בינינו אנשים שמשקרים לגבי אוכל. משקרים לגבי מה שאכלו משקרים לאחרים, כי הם חששו להתמודד עם האמת לגבי עצמם. יש בתוכנו אנשים שאפילו גנבו אוכל מן החברים, מהמשפחה ומהמעבידים שלהם. גנבו מחנות המכולת, גנבו כסף כדי לקנות אוכל.
לחלקנו, בעיות צנועות יותר: אכלנו מעבר לשלב של מלאות, מעבר לשלב של בחילה מרוב אכילה. המשכנו להפריז באכילה, אף על פי שידענו כל הזמן שאנו פוגעים בגופנו, פוגמים בצורתו ובתפקודו.
כדי להבין האם אנו אכלני יתר , פנינו אל שלמה שפט, יו"ר עמותת "אכלני יתר אנונימיים" ששופכת אור על המקרר: "כדי לזהות את אוכלוסיית אכלני היתר יש לשאול את השאלות הנכונות ולהצביע על סימפטומים שהם חווים. אנחנו בודדנו את עצמנו כדי לאכול, ובכך פגענו במערכות-יחסים שהיו לנו ומנענו מעצמנו חיים חברתיים מלאים. שמנו את עצמנו לצחוק והרסנו את בריאותנו למען האכילה הכפייתית. אחרי כל זה, כאשר הזדעזענו עקב מה שעשינו לעצמנו באמצעות האוכל, פיתחנו אובססיה לדיאטות. הוצאנו אלפי שקלים על תוכניות לירידה-במשקל, קנינו תכשירים להפחתת התיאבון, הצטרפנו למועדוני-דיאטה וספא, הרשינו שיהפנטו אותנו, עברנו אנאליזה פסיכולוגית, עברנו ניתוחים בהיקף גדול במערכת העיכול שלנו, שמו לנו עגילים באוזניים והרכיבו לנו "מלתעות" תיל על השיניים. ואת כל אלה עשינו מרצון, מתוך תקווה שיום יבוא ונוכל "לשמור על העוגה וגם לאכול אותה".
אחדים מאיתנו עברו מרופא לרופא בבקשם מרפא. הרופאים רשמו לנו דיאטות, אבל לא ידענו הצלחה באלה יותר מאשר בדיאטות אחרות שעשינו. הרופאים נתנו לנו זריקות וכדורים. אלה פעלו במשך זמן-מה, אולם באופן בלתי-נמנע איבדנו שליטה, ושוב הפרזנו באכילה, והעלינו שוב במשקל מה שהצלחנו להוריד בעמל כה רב.
רבים מאיתנו ניסו לצום, עם או בלי השגחת רופא. בדרך כלל ירדנו במשקל, אבל ברגע שחזרנו לאכול, חזרנו להתנהגות של אכילת-היתר הכפייתית ולמשקל גם יחד. אחדים מאיתנו למדו להתרוקן מאוכל באמצעות הקאה, משלשלים או פעילות גופנית מוגזמת. היינו דוחסים אוכל לפה עד שסבלנו כאב גופני, ולאחר מכן היינו "נפטרים ממנו". הזקנו למערכת העיכול שלנו ולשינינו בשעה שמנענו מגופנו את החומרים המזינים שהוא זקוק להם כדי לחיות. אלה מאיתנו שהיו במשקל עודף, קיבלו עצות רבות מאחרים כיצד להגיע לממדים ה"אידיאליים" שלנו, אבל שום דבר לא פתר את הבעיה שלנו באופן קבוע. גילינו, שלא משנה מה נעשה על מנת להקל על עצמנו מפני סערת-הרגשות, אנו חוזרים בסופו של דבר לאכילה הכפייתית".
מה קורה לנו במצב כזה?
"במשך הזמן משקלנו עלה וההערכה-העצמית שלנו ירדה. לאחר זמן-מה עייפנו מן המאבק המתמיד, וידינו רפו. ובכל זאת לא היינו מוכנים להשלים עם חוסר-האונים שלנו. האפשרות שנהיה שמנים, חולים וחסרי-שליטה במשך יתר חיינו, הביא רבים מאיתנו למסקנה, שפשוט לא כדאי לנו יותר לחיות. לרבים מאיתנו היו הרהורי התאבדות. אחדים מאיתנו ניסו לבצע זאת. אולם רובנו לא הגענו לייאוש אובדני. לעומת זאת, התנחמנו בתחושה, שהכול יהיה בסדר, כל עוד יהיה לנו מספיק אוכל. הבעיה היחידה הייתה, שככל שהאכילה הכפייתית שלנו התקדמה, נעשה לנו קשה יותר לקבל מספיק. במקום לנחם, האכילה הכפייתית התפוצצה לנו בפרצוף".
אנשים אלו ממשיכים לאכול בלי גבול?
"ככל שאכלנו יותר, סבלנו יותר, ובכל זאת המשכנו לאכול אכילת-יתר. את אי-השפיות האמיתית שלנו ניתן היה לזהות בעובדה שהמשכנו בעקשנות לנסות למצוא ניחומים באכילה מופרזת, זמן רב אחרי שזה התחיל לגרום לנו סבל. כאשר התבוננו בחיינו בכנות, הוקל עלינו להודות שפעלנו באי-שפיות בכל הנוגע לאוכל ולמשקל. אולם רבים מאיתנו הצליחו להגביל את האכילה הכפייתית לשעות שבהן נמצאנו בגפנו, ולהמשיך בחיים רגילים יחסית. עבדנו הרבה במשך היום ואכלנו הרבה בלילה. ודאי שהיינו שפויים לגבי רוב ההיבטים בחיים".
זה מתקשר לאיזון בחיים באופן כללי?
"בדיקה-עצמית העלתה שאיבדנו את האיזון בתחומים רבים בחיים. היה עלינו להודות, שלא נהגנו בשפיות כאשר צעקנו על ילדינו בשעה שהיו זקוקים לתשומת לב, או כאשר היינו רכושניים וקנאים לגבי בני-זוגנו. במשך חלק גדול מדי מהזמן חיינו בתחושה של פחד וחרדה. היה לנו נוח יותר בחברת האוכל מאשר בחברת אנשים, ולפעמים הגבלנו את החיים החברתיים שלנו. כיסינו את החלונות בווילונות, ניתקנו את הטלפון, והתחבאנו בבית".
ניתן להבחין בהתנהגות חריגה כאשר אנשים אלו מסתובבים בינינו?
"חלקנו, כשהיינו בחברת אנשים אחרים חייכנו והסכמנו, בעוד שבעצם רצינו לומר לא. חלק מאיתנו לא היו מסוגלים לעמוד על שלנו במערכות-יחסים שהיו מבוססות על התעללות; הרגשנו שאנו ראויים להתעללות. או שהתמקדנו בפגמים של האחרים, והקדשנו שעות רבות של מחשבה למה שהם צריכים לעשות כדי לפתור את בעיותיהם, בעוד שהבעיות שלנו נמשכו ללא פתרון. אכלני-יתר כפייתיים נוטים תכופות לקיצוניות. הגבנו בהגזמה להקנטות קלות, ואילו מן הסוגיות האמיתית בחיינו התעלמנו. היינו עסוקים עד כדי אובססיה, ולאחר מכן היינו "מחוסלים" ולא היינו מסוגלים לעשות שום דבר. יצאנו מגדרנו מרוב התלהבות, ולאחר מכן חשנו דיכאון עמוק. ראינו את העולם כולו בשחור-לבן. כשלא יכולנו לקבל הכול, לא רצינו שום דבר בכלל; כשלא יכולנו להיות הטובים ביותר, נקטנו גישה של "שוברים את הכלים ולא משחקים".
נשמע נורא. מה עושים?
"אם את או אתה מזדהים עם התיאור בעלון הזה, נקבל אתכם בברכה. אם אתם מכירים מישהו שעשוי להפיק תועלת מן התוכנית הזאת, הציעו לו או לה להתקשר ל"אכלני-יתר אנונימיים".
באדיבות אכלני יתר אנונימיים ישראל- http://www.oa-israel.org/