מסכת האיפור האדום, המכסה את שלושת קומותיו של הבית, מושכת את העין על רקע בנייני המשרדים ומגרשי המוסכים המקיפים אותו. גם דלתות העץ הגדולות והמעוצבות שבחזית, רומזות שמשהו מיוחד קורה מאחוריהן. קרן פותחת אותן ומזמינה אותי להיכנס. החלל חשוך והאור שנכנס פנימה מגלה במה הניצבת בחזיתו של אולם תיאטרון בוטיק. מצידו השני של החדר במה נוספת, ובמרכזו שורות שורות של כיסאות מרופדים. כניסה לאולם תיאטרון היא תמיד מרגשת, אולי זו הסיבה שכך בחרה קרן לפתוח את הסיור שערכה לי בתוך המבנה, המשמש גם כבית הספר למשחק שהקימה - "MOVE". הבית הישן, שבפינת הרחובות יגאל אלון ויקנעם שבנחלת יצחק, נראה כאילו הוא שמח על הגלגול החדש שזכה בו. קירות הלבנים החשופות, ריהוט העץ הכבד, מסכי הבד המפרידים בין חלל לחלל, הכרזות והתמונות בשחור-לבן של תלמידים-שחקנים המעטרים את הקירות, כל אלה נותנים תחושה שאולי המקום הוא בסך הכל בן שנתיים, אבל מסורת תיאטרון עתיקה כבר שוכנת בו ומאצילה על המבקרים ובני הבית.
קרן היא קרן ידובסקי-חרותי, הבעלים של "MOVE", עם חזון להצמיח ממנו דור של שחקנים מנהיגים. וזו כנראה הסיבה שבחרתי להיפגש איתה בבית השני שלה, בו היא מבלה עם תלמידיה את מרבית שעות היום. זו גם הסיבה שחלק מהחללים במבנה הם חדר כושר, מועדון עם שולחן ביליארד, ואפילו בית הקפה הסמוך שייך לקומפלס הזה, ומפעילים אותו תלמידי בית הספר. "אני יודעת שלא תמיד קל למצוא עבודה, והם צריכים ללמוד גם להתפרנס תוך כדי הלימודים", אומרת קרן, "אז פתחתי גם את בית הקפה הזה, שהוא חלק בלתי נפרד מהחזון של בית הספר". קרן לקחה את כוס הקפה שלה, אני את בקבוק השתיה הקרה ויחד חזרנו לטירת בית הספר, לאחד מחדרי החזרות, שם ביקשתי לשמוע את תפיסת העולם שלה - לגדל דור של שחקנים מנהיגים.
"שחקן צריך להיות מנהיג כי הוא עולה על במה ושם הוא מקבל את האפשרות להוביל את הקהל למקומות שיגרמו לו להרגיש ולחשוב. וזה לא משנה אם הוא בתפקיד הראשי או בתפקידי משנה. כל אחד על הבמה הוא חלק ממכלול שמרים את כל ההצגה, כמו שכל בורג בכיסא שאנחנו יושבים עליו תורם לכך שהכסא לא יתפרק. החבר'ה כאן לומדים לתת מאה אחוז מעצמם ולא רק על הבמה. בנוסף לשיעורי התיאטרון, יש גם שיעורים ללימוד התנהגות אנוש וגם מבנה המוח, כדי להיות מודעים לדמויות מורכבות שצריך לגלם, ולדעת מה מניע אותן. שחקן מקבל הזדמנות להיות מישהו אחר, ללבוש דמות והוא צריך לשרת את כל מה שהדמות הזו אמורה לשדר, לרוקן את עצמו ולהכניס לשם מישהו אחר ובסוף ההצגה לחזור להיות מי שהוא. לא לקחת את הדמות הביתה".
- תמיד חשבתי ששחקן רוצה שיאהבו אותו ולאו דווקא את הדמות שהוא מציג.
"הקהל בתיאטרון רוצה שיספרו לו סיפור. שירגשו אותו, שיגרמו לו להזדהות עם מה שקורה על הבמה. כדי שזה יקרה השחקן מוותר על עצמו והופך להיות הדמות. אם הוא היה טוב, יבואו לראות אותו גם בהצגה אחרת, כי משהו באיך שהוא מעביר את החוויה לקהל, קנה את ליבם".
- ואיך זה הופך אותו למנהיג?
"אני לא מחפשת שחקנים שיהפכו לנלסון מנדלה וינהיגו את העולם למהפכות. שחקן צריך קודם כל להנהיג את עצמו וזה קורה לא רק על הבמה. הוא אמור להיות המנהיג של החיים שלו. לא לשבת בבית ולחכות שיציעו לו סוף סוף איזה תפקיד, אלא לדעת ליזום לעצמו פגישות, אודישנים ותפקידים, שיקדמו אותו. לדעת להפיק הצגה או מופע, לדעת לנהל את חשבון הבנק שלו ואת החיים שלו בכלל. אם זה יקרה הוא ישנה לא רק את עצמו, אלא גם את הסביבה שלו וההשפעה הזו תהדהד הלאה לתוך החברה. ככה בונים מנהיגים. כחלק מהלימודים אנחנו גם תורמים לקהילה, מארחים נערים ונערות ממקומות שונים בארץ, ומעניקים להם חוויה של תיאטרון, של משחק, של ערך עצמי ,של תחושת גאווה במי שהם. בית הספר הוא חלק מהחברה ומפסיפס החיים של העיר וככה הוא צריך להרגיש".
שנת הלימודים מתחילה בקרוב, ואחת התלמידות עוברת על פנינו. היא עוצרת להגיד שלום, וקרן מבקשת ממנה: "ספרי לו מה המשימה שהטלתי עלייך לאחרונה". שפת הגוף של התלמידה קצת מופנמת, נראית לי אפילו ביישנית. "היא ביקשה ממני להתקשר למנהל של אחד התיטראות ולבקש להיפגש ולהציע את עצמי".
"בניגוד לגישה הרווחת, אני מעודדת תלמידים שלי לחפש תפקידים ולעלות על במות גם במהלך הלימודים", אומרת קרן, "שיכירו את העולם הזה. שיילכו לאודישן, שישמעו קצת "לא התקבלת" ויבינו שזה לא אסון וכשהם יחזרו לכאן אני אחבק אותם ויחד נעבוד על על מה שלא הלך להם. וכשהם ייצאו מכאן הם יהיו מוכנים לעולם הזה. לכן גם תלמידי שנה א' כאן כבר מופיעים אצלנו לפני קהל".
"קרן היא הסיבה שבאתי ללמוד כאן", מוסיפה התלמידה, שעולה עכשיו לשנה ג', "האישיות שלה, המקצועיות, ההפרדה בין מה שקורה מחוץ לכיתה, שם היא דמות תומכת, עוזרת וגם מארחת אפילו אצלה בבית, לבין מה שקורה מרגע שמתחיל השיעור, שם יש מאה אחוז רצינות ומקצועיות. בזכות כל אלה אני כאן. אהה ותהיה לי פגישה עם מנהל התיאטרון".
מאת קובי שם טוב, מאמן הוויתי
http://www.moveacting.co.il/