שושלת בית המלוכה של אצטדיוני הכדורגל בארץ מתחילה באצטדיון בלומפילד. לפניו לא היה מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה. בלומפילד היה הראשון, ושנים רבות הוא נשא בגאון ובצדק את הכינוי היכל הכדורגל של ישראל. כזה שמכל מקום אפשר לראות, שהקהל קרוב לדשא, החניה אמנם לא הייתה מסודרת, אבל למי היה בכלל רכב, במקום מזנונים היו בחוץ עשרות דוכני בייגל'ה, מוכרי גרעינים שצעקו "עפולה, עפולה" ורוכלים עם ארגזי קרטון, שמתוכם הציצו צעיפים, כובעים ודגלים בצבעי הקבוצות המשחקות.
איצטדיון רמת גן המיושן ניסה לגנוב את המלוכה בהפיכה בחסות ההתאחדות לכדורגל, אבל גם הרמת היציע החדש לא עזרה לו להניח את הכתר על הראש וגם לא משחקי הנבחרת ואירועי גמר גביע המדינה.
המשחקים ייזכרו שנים, האיצטדיון יישכח וטוב שכך. איצטדיון טדי ירש את בלומפילד בשנות ה-90. זה עדיין לא היה אירופה, אבל זה היה הכי קרוב שהגענו. מתיחת הפנים שעבר בלומפילד עדיין לא החזירה לו את הבכורה ואפילו האיצטדיונים החדשים בפ"ת ובנתניה, שנראים כמו תחילתה של רשת איצטדיוני פיס, בדומה לאולמות הכדורסל בנוסח דומה, לא הצליחו להרים את הרף. עד שהגיע סמי עופר.
מבצע צוק איתן, שדחה את פתיחת העונה, הביא לכך שהחזרה הגנרלית באיצטדיון היתה בין הפועל חיפה להפועל עכו, אבל בשבת האחרונה קיבלנו את הצגת הבכורה של המלך החדש: מכבי חיפה נגד בני סכנין. סמי עופר הוא פנינה בנוף העירוני של חיפה. הוא יפה מבחוץ והוא מדהים מבפנים ואם רמת הכדורגל שתופגן בו תתאים לפרוייקט האדריכלי והאירגוני הזה, אנחנו לגמרי באירופה.
כמעט 30 אלף איש הגיעו למשחק הפתיחה, והכריחו את המתקן הזה להוציא מעצמו את המיטב כבר בפתיחה. מנויי מכבי חיפה שקנו גם מנוי לחניה הגיעו ברכב הפרטי, אבל גם כל אלה שהגיעו בתחבורה הציבורית החיפאית לא התקשו לעשות את דרכם למתחם בשאטל המטרונית, בחוויה שבאמת מזכירה משחקי כדורגל בחו"ל. נכון שאין תחנת רכבת תחתית מתחת לאיצטדיון, כמו בחלק מאיצטדיוני הענק בעולם, אבל גם באנגליה אני זוכר את עצמי הולך לפחות עשר דקות מתחנות האנדר-גראונד הלונדוניות לעבר המגרש ואני מוכרח להגיד שההליכה הזו בתוך נהר אוהדים לכיוון איצטדיון היא ריגוש שלא כדאי לוותר עליו.
מחאת הכרטיסים לא עשתה רושם על אוהדי סכנין ומכבי חיפה, שנהרו אל היציעים ומילאו אותם הרבה לפני תחילת המשחק. המראה של איצטדיון כדורגל מבפנים בשניה בה נגלה לעיניך כר הדשא, הוא חוויה שכל ילד זוכר ועדיין הכניסה הפעם היתה עוצמתית במיוחד, דווקא משום שכל זה קורה בישראל, כי חווייה אירופית כזו כבר עברנו. המראה של היציעים המקיפים את כר הדשא החדש, מסכי הענק, התאורה הדרמטית, כל אלה לא השכיחו את חווית המזגן שחיכתה לנו כבר בכניסה, והזכירה יותר את הכניסה להיכל נוקיה. נראה כאילו בדיוק בשביל איצטדיון כזה נכנס לפעולה החוק האוסר לעשן ביציעים. פשוט לא נעים לזהם את המקום היחיד בחיפה שכנראה יש בו אוויר נקי. כי למרות הפצצה הארדריכלית הזו, קשה לשכוח את תרומתו של עופר גם לזיהום האוויר השערורייתי במפרץ.
אפילו מכבי חיפה, אחרי עונת נפל, הגדילה לעשות ונרתמה לאווירת החג עם הצגת כדורגל שהפוטנציאל שלה יכולה להביא לאיצטדיון הזה עוד כתר מלכות, אבל לא נקדים את המאוחר. עוד אחת מחוויות האיצטדיון היתה המחצית. אולי זה הקהל והמנטליות הישראלית, או המזרח תיכונית, אבל 30 אלף איש שהולכים לעשות פיפי ביחד זו לא חוויה מומלצת. כאן נדרש שיפור נקודתי ומשמעותי אבל לא זה מה שיקלקל לנו את החוויה.
מהשירותים יצאנו למזנון. גם כאן החוויה התאימה לאווירת מסיבת הפתיחה. שירותי ההסעדה במגרש מעודכנים, מגוונים, מיוחדים ומכילים אוכל מצויין במחירים נוחים ושירות מעולה של החברה שמפעילה את מתחם האוכל. התורים נראו ארוכים, אבל ההתקדמות היתה מאוד מהירה, השירות היה אדיב ומסכי הענק עם התפריטים והמחירונים חסכו מהראשונים את שתי דקות ההתלבטות וקיצרו את זמן ההמתנה. גם ההיצע הזכיר את אירופה. בנוסף לארטיק-קרטיב-שוקולד-בננה המסורתיים היו שם משולשי פיצה, פופקורן, חומוס בפיתה ומבחר חטיפי נאצ'וס. לאייס קפה באיצטדיון עוד נצטרך להתרגל, באמת יפה, וקפה הפוך בכלל יהפוך אותנו למפונקים. את מחאת הכרטיסים הייתי מחליף למחאת הנקניקייה - 20 שקל? לא הגזמתם? חזרנו ליציעים להצגת המחצית השניה, כשהמזנון עוד בעקבותינו, בצורת דיילים במדים, שעברו בין השורות עם מגשים מהסחורה.
חוויית הסיום, כמו בכל אצטדיון, היא היציאה. עד היום אנחנו מתפעלים איך בחו"ל מאה אלף איש מפנים את המקום תוך רבע שעה ונעלמים בכל אמצעי התחבורה שמסביב, משאירים רק את המנקים ביציעים. אז כאן עוד יש לנו מה ללמוד. האיצטדיון עצמו אכן מתרוקן בקלות וזרם האנשים הנשפך במורד המדרגות מפנה את היציעים במהירות. ולגבי היציאה מהחניה, ובכן, כאן זו עדיין הנהג הישראלי במיטבו. קצת נדחפים, הרבה צופרים, וכשהעסק יהיה יותר משופשף והאוהדים ילמדו שאפשר להגיע למקום גם בתחבורה ציבורית שאפשר לסמוך עליה, נוכל לסמן על החוויה הספורטיבית הזו וי אחד גדול.