לאחרונה החליט בית המשפט העליון שלא לבטל פסיקה קודמת שלו בעניינה של העיתונאית אילנה דיין והתביעה שהגיש נגדה סרן ר' על פרסום לשון הרע בכתבה ששודרה בתוכנית הטלוויזיה עובדה בשנת 2004. פסיקתו זו של בית המשפט והפסיקות הקודמות בעניין הינן בעלות חשיבות גדולה לעיתונאים, אומר עורך הדין אלון ארז, אבל לא רק להם גם האדם מן הישוב יכול ללמוד כמה דברים מבחינה של פסקי הדין הללו.
הסיפור: מה קרה שם?
בשנת 2004, אילנה דיין פרסמה במסגרת התוכנית "עובדה" סיפור על קצין בצבא שנודע מאז בשם סרן ר'. הקצין הועמד לדין בעקבות מותה של נערה ברפיח. הנערה נורתה בנסיבות לא ברורות בקרבת מוצב שעליו פיקד סרן ר'. הקצין עמד למשפט בצבא על עבירות של שימוש בלתי חוקי בנשק, שיבוש הליכי משפט והתנהגות בלתי הולמת. התביעה הצבאית טענה שהקצין ביצע וידוא הריגה בנערה. התקרית אירעה באוקטובר והכתבה של דיין שכללה ביקורת קשה על מעשיו לכאורה של הקצין שודרה בנובמבר, לפני שניתן פסק הדין בעניינו. בסופו של דבר הקצין זוכה מכל ההאשמות כנגדו.
סרן ר' הגיש תביעת לשון הרע כנגד אילנה דיין וכנגד טלעד. הוא טען שהכתבה הציגה סיפור חד צדדי "באמצעות זיוף ושיבוש, וחרצו את דינו בדרך מתוחכמת של הונאה ורמייה. הכול כדי להעלות את אחוזי הצפייה בתוכנית וליצור סערה תקשורתית". בשנת 2009 פסק בית המשפט המחוזי לטובת סרן ר' ופסק לו פיצויים והוצאות משפט.
טלעד ודיין ערערו לבית המשפט העליון. טענתם הייתה שבעת שהכתבה שודרה, היא התבססה על העובדות שהיו בידי אילנה דיין ולכן היא יכולה לטעון ש"אמת דיברתי." בשנת 2012 בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע שלמרות שהכתבה לא הייתה הגונה היא התבססה על עובדות שהיו ידועות באותו הזמן לאילנה דיין. עם זאת הוא קבע שהקדימון ששודר לתוכנית היה מגמתי וכלל לשון הרע ולכן טלעד חויבו לשלם פיצויים לסרן ר'.
סרן ר' דרש דיון נוסף בהרכב מורחב בבית המשפט העליון ואכן קיבל אותו. בית המשפט העליון, בהרכב של תשעה שופטים, פסק שההחלטה הקודמת עומדת בעינה: אילנה דיין לא עברה על חוק לשון הרע; טלעד, בפרסום הקדימונים לתוכנית, כן.
אנחנו נתרכז בעניינה של אילנה דיין.
למה דיין הפסידה בבית המשפט המחוזי?
כשבית המשפט המחוזי קיבל את טענותיו של סרן ר', הוא קבע שבוצעה עוולה לפי חוק איסור לשון הרע. החוק קובע שאסור לפרסם על אדם דברים שיגרמו לכך שהוא יושפל, יבוזה או שמעמדו יפגע בקרב הציבור. השופט סולברג קבע ש"הכתבה מהווה פרסום לשון הרע נגד העותר, שהוצג בה כמי שהתנהג באכזריות וברשעות. [...] באופן המשפיע על שמו הטוב של העותר" דהיינו: שמו הטוב של התובע נפגע בגלל הפרסומים שבנוסף גם לא היו אמת.
למה ערעורה של דיין התקבל על ידי בית המשפט העליון?
דיין וטלעד השתמשו לכל אורך הדרך בטענה שהם פרסמו את מה שבזמן הפרסום היה לדעתם דברי אמת. זו הגנה המכונה בחוק לשון הרע "הגנת אמת הפרסום" או טענת "אמת דיברתי" כפי שהוא מכונה לרוב. מי שמבקש להשתמש בטענה זו צריך להוכיח שני דברים: שהעובדות שפורסמו על ידו הינן אמיתיות ושיש עניין לציבור בפרסום שלהם הציבור צריך לדעת שהדבר קרה כיוון שיש בכך תועלת לרבים ולא רק רכילות ששייכת לרשות היחיד. חשוב להדגיש שדיין לא טענה שהיא פרסמה את האמת המוחלטת אלא רק את האמת כפי שהיא הייתה ידועה לה.
כמו כן נעשה שימוש ב"הגנת תום לב" כפי שהיא מכונה בחוק. החוק קובע שישנם מקרים שבהם מותר לפרסם דברים אפילו אם הם בגדר לשון הרע אם הפרסום נעשה לשם תכלית הגיונית וראויה, ולא ממניעים קנטרניים או זדוניים. לעיתונאי, במקרה שלנו, יש אחריות כלפי הציבור ועליו לפרסם דברים המידע יעמוד בפני הציבור והוא זה שישפוט מה יש לעשות עם המידע הזה.
בית המשפט העליון קיבל את הערעור של דיין שלושת השופטים הסכימו על כך אך אחד מהם היה בדעת מיעוט לגבי ההצדקה לקבלת הערעור.
השופטים ריבלין ועמית קבעו שבזמן הפרסום, "האמת לשעתה" הייתה כפי שהיא הוצגה בכתבה. גם אם לאחר זמן התברר שהעובדות לא היו נכונות, בזמן פרסום הכתבה אילנה דיין אכן דיברה אמת בהתאם לעובדות שהיו ידועות לה. גם אם הפרסום התברר לבסוף כמוטה ולא מדויק, טענת "אמת דיברתי" עומדת גם אם מדובר רק ב"אמת לשעתה." השופט פוגלמן, לעומת זאת, קבע שההצדקה הרלבנטית היא הגנת תום הלב: לעיתונאים ישנה אחריות מיוחדת מוסרית ומקצועית כלפי הציבור לחשוף מידע חשוב שעל הציבור לדעת אותו.
ההבדל בין שתי ההחלטות של בית המשפט העליון
סרן ר' ביקש דיון מורחב בבית המשפט העליון על ההחלטה שהתקבלה כיוון שהיא, לטענתו, יוצרת "מהפכה של ממש" בדיני לשון הרע. ההחלטה מחליפה את האמת המוחלטת באמת לשעתה וקובעת שלעיתונאים עומדת הגנת תום הלב באופן כמעט גורף.
ההרכב המורחב פסק למעשה שהגנת "אמת לשעתה" איננה הגנה קבילה. הגנת "אמת דיברתי" צריכה להתבסס על האמת המשפטית אמת שעומדת במבחן בית המשפט. אדם איננו יכול לטעון שהפרסום היה מבוסס על מה שנראה לו כאמת ולהסתפק בכך הפרסום צריך להיות אמיתי ולא מה שנראה כאמיתי. מי שמבקש לפרסם דבר מה חייב לערוך בדיקה מעמיקה כדי לוודא שהוא אכן מפרסם אמת. הטענה שהוא ערך תחקיר אבל טעה לא תעמוד לו בבית המשפט לא משנה אם הוא חשב שהוא פרסם אמת, חשוב רק אם הוא פרסם אמת או לא פרסם אמת.
עם זאת בית המשפט קבע שהגנת תום הלב עומדת לאילנה דיין: "לדעת בית-המשפט היה עניין ציבורי משמעותי בפרסום, כי העיתונאי נהג בתום לב וכי הפרסום משקף עיתונאות אחראית." שני התנאים חשובים: יש חשיבות ציבורית לפרסום המידע כיוון שהציבור צריך לדעת מה קרה ולומר את דברו; המפרסם אכן נהג באופן אחראי ולא פרסם דברים לפני שבדק שאכן מדובר בפרסום אמת.
מוסר השכל לאדם מן הישוב
האדם מן הישוב, רגע לפני שהוא מפרסם סטאטוס לוחמני בפייסבוק או מחלק פליירים ברחוב, צריך לזכור שעליו לפרסם אמת: לא האמת כפי שהוא רואה אותה, לא האמת כפי שהוא משער שהיא, אלא האמת המשפטית אמת שיכולה לעמוד בבית המשפט. הגנת "אמת דיברתי" איננה תופסת לגבי מי שאין בידו הוכחות מובהקות למה שהוא מפרסם. מדובר בנטל הוכחה לא פשוט שדורש הוכחות מובהקות ולא רק השערות ופרשנויות.
האם האדם מן הישוב צריך להיות עיתונאי כדי ליהנות מהגנת תום הלב? על כך ענה כבוד השופט גרוניס בפסק הדין: "בבחינת השאלה אם פעל הנתבע לשם מילוי 'חובה עיתונאית' ניתן לתת משקל להיותו עיתונאי, הגם שלעמדתי, אין זה תנאי הכרחי לתחולת ההגנה." גם מי שאינו עיתונאי יכול לטעון לפרסום בתום לב. יחד עם זאת, נטל ההוכחה המוטל עליו יהיה כבד יותר הוא יצטרך להראות שאכן הייתה לו החובה, מבחינה ציבורית, לפרסם את מה שפרסם; הוא יצטרך להוכיח שיש עניין ציבורי בפרסום והוא יצטרך להוכיח שאכן נהג באחריות לפני הפרסום ופעל באופן מקצועי ואמיתי לבירור האמת.
יש מקום לדיון ארוך בשאלה מהו פרסום שיש בו עניין ציבורי. נסתפק בכך שרכילות על חייו הפרטיים של אדם הינה לעיתים רחוקות פרסום בעל עניין ציבורי. האדם מן הישוב צריך להיזהר לפני שהוא מפרסם דברים שעלולים לפגוע באדם אחר גם בגלל הסיכון בעבירה על החוק וגם כי חשוב להיות אדם טוב שאיננו מנסה לפגוע בלי סיבה באנשים אחרים.
עורך דין אלון ארז הינו עורך דין פלילי בעל ניסון רב שנים בתחום המשפט הפלילי האזרחי והצבאי. עורך דין ארז מייצג חשודים ונאשמים בעבירות פליליות, ביניהם גם עבירת לשון הרע.
