זה קורה במשפחות הכי טובות - אי הבנות בין בני המשפחה, חיכוכים קטנים שמובילים למריבות גדולות, ובסופו של דבר פוגעים במרקם היחסים העדין שבבית. זה יכול לקרות בין אחים או בין ההורים לילדים, ולפעמים גם בין ההורים לבין עצמם. תוך זמן קצר הבית, המקום שאמור להכיל אותנו ולהגן עלינו, הופך למקום שלא נעים להיות בו. ניסיונות פיוס מגושמים הופכים לנתקים מתסכלים.
הילדים מסתגרים בחדרים, ההורים אובדי עצות והמצב רק הולך ומסתבך. במשפחות עם מודעות נמוכה, הנושא יישאר ללא טיפול, בתקווה שיסתדר מעצמו. מה שבדרך כל לא קורה. במשפחות עם מודעות גבוהה יותר, זה יכול להגיע גם לקליניקה של פסיכולוג משפחתי, שינסה לאחות את הקרעים ולתת למשפחה כלים לפיוס משותף ושיפור הדינמיקה בבית. וזה יכול להגיע גם לשולחן האוכל של הגר פורת, מטפלת משפחתית בעזרת ארוחות משותפות.
שולחן האוכל הוא אחד ממוקדי המפגש של כל משפחה. במשפחות רבות משמש היומי או השבועי כפלטפורמה לשיחות משפחתיות, לליבון בעיות, להעלאת רעיונות וכשהכול עובד כמו שצריך גם לפתרון בעיות. אבל האידיליה הזו אינה מנת חלקם של משפחות רבות, ושם דווקא השקט הרועם סביב השולחן מסתיר כל מיני עניינים שכולם היו רוצים לדבר עליהם, אבל משהו עוצר אותם. את ההזדמנות הזו, להפוך את הארוחה המשפחתית לסוג של דינמיקה קבוצתית חיובית, זיהתה הגר פורת, והיא מביאה לשם את שני התחומים אותם היא הכי אוהבת - להאכיל אנשים ולטפל בהם. "אני מגיעה גם מרקע של ניהול מסעדות וגם מתחום הקואוצ'ינג", מספרת פורת, "וכאן מצאתי אפשרות לשלב את שני התחומים האלה ולבנות שיטת טיפול ייחודית, סביב שולחן האוכל, שתיתן למשפחה כלים לשיפור היחסים בין כל החברים בה. מדובר בכחמישה עד עשרה מפגשים, בהתאם לצורך ולהתקדמות של המשתתפים".
לפרטים נוספים
- איפה כל זה קורה?
"לאחר פגישה מוקדמת עם בני המשפחה (ללא עלות), בה אנחנו מתאמים ציפיות ומבררים מה הנושאים שבהם ניגע, אני מבקשת מבני הבית שיספרו על המאכלים שמוגשים להם בארוחות המשפחתיות. הם מספרים איזה מהם הם אוהבים ואיזה פחות. בדרך כלל מדובר במאכלים שהאמא מכינה, אם כי יש משפחות שבהם מתברר שהאמא לא מכינה את האוכל. אני מחלקת את המאכלים לכאלה שאהובים ומנחמים, ולכאלה שהם פחות. הפגישות המשפחתיות נערכות בפינת האוכל שלי, שהופכת לחלל טיפולי, ובו אני מגישה במהלך הפגישה את המנות שהוזכרו, ותוך כדי אנחנו מעלים נושאים לדיון. כשעולה נושא קשה לעיכול, אני מגישה את המנות האהובות והמנחמות וכשעולה נושא קל ונעים, מוגשות המנות האחרות".
- ומה קורה סביב השולחן כשהם אוכלים את המנות האלה?
"מנסיוני, מצאתי שהרבה יותר קל לבני המשפחה לדבר על הנושאים הקשים יותר, כשהאוכל שמוגש הוא אהוב יותר. הלבבות נפתחים והשיחה זורמת ואז קל יותר לטפל דווקא בנושאים הבעייתיים ולמצוא את הדרכים להבין זה את זה. בני המשפחה מגיעים למפגש כזה אחרי שהכינו שיעורי בית, בהם הם מתבקשים למלא שאלונים מיוחדים שהכנתי עבורם מבעוד מועד. מפגש כזה יכול להימשך עד שעה, בדרך כלל סביב ארוחת ערב, אבל ניתן להיפגש בכל שעות היום, לפי בקשת המשפחה".
- והתוצאות?
"התוצאות מתחילות להגיע אחרי כמה מפגשים וכשאני מבינה שהשגנו את מה שרצינו, הטיפול מגיע לסיומו. המטרה העיקרית, מעבר לפיתרון של בעיה נקודתית כזו או אחרת, היא ליצור אווירה של הקשבה בין בני המשפחה. זו בדרך כלל הבעיה המרכזית במשפחות רבות. בני המשפחה לומדים לפני הכל להקשיב זה לזה. וכשמקשיבים באמת למה שיש לאחרים להגיד, הרבה יותר קל להבין זה את זה. העניין הוא שרובנו פשוט לא יודעים להקשיב. אם בני המשפחה ילמדו כיצד להקשיב זה לזה, ויעשו את זה סביב שולחן האוכל, שזה מקום מפגש אידיאלי להעלות בו עניינים מטרידים, נתנו בכך למשפחה כלים כיצד לפתור בעיות הרבה לפני שהן יכרסמו במרקם המשפחתי ויערערו אותו".
- ובני המשפחה משתפים פעולה?
"כן, בעיקר הילדים. למרות שההורים הם אלה שיוזמים את המפגשים הללו, דווקא הילדים מרגישים הרבה יותר חופשי לדבר על מה שמציק להם. אולי כי הם תופסים אותי כסוג של מנחה אובייקטיבית, שנותנת מקום לתחושות שלהם ואולי משום שבבית לא תמיד מאפשרים להגיד כל מה שהם רוצים, כי זה לא נעים לשמוע. בכל מקרה, נוצרת דינמיקה חיובית, שמאפשרת להעלות בעיות, להתמודד איתן ולמצוא ביחד דרכים לפיתרון. כשבני הבית מפנימים את הכלים הנחוצים לשיחה משפחתית מועילה, עשינו את שלנו".
לפרטים נוספים