העובדת הסוציאלית נעמדה על רגליה האחוריות ונועם נשאר עם סבתא

עם אבא מאושפז ואמא בכלא ביקשו ברווחה להעביר את נועם למשפחת אומנה. מירי אופריכטר עשתה כל שביכולתה על מנת שיישאר אצל הסבתא. היום, כמעט שנתיים אחרי, היא יודעת שצדקה

סבתא בגן משחקים עם נכד (ShutterStock)
ShutterStock

נועם (שם בדוי) הוא היום בן חמש. הוא חי עם סבתא בישוב לא גדול בצפון. אמו מרצה עונש מאסר ממושך ואביו מאושפז תכופות בבתי חולים בשל מחלה קשה. נועם הוא מהמקרים הקלאסיים בהם מערכות הרווחה של ישראל מתגייסות לעזרה, ולרוב גורלם של ילדים כמוהו הוא להיות מוצאים מהבית, בין אם זה למשפחות אומנה, או מוסד כמו פנימייה. אבל לא כך היה במקרה של נועם. כאן התייצבה לצידו העובדת הסוציאלית המקומית, מירי אופריכטר, ועשתה כל שביכולתה על מנת להשאיר אותו במסגרת המשפחתית, מתוך תחושה חזקה שכך טוב יותר עבור הילד.

אחת לכמה זמן, אנחנו עדים לקולות רבים, היוצאים נגד שירותי הרווחה בישראל, בטענה שהללו ממהרים להוציא ילדים מבתיהם ומחזקת הוריהם, על מנת להעביר אותם לטיפול של מוסדות רווחה, או משפחות אומנה. יש להבהיר שהמשימה המוטלת על שירותי הרווחה היא להגן על הילדים, לזהות את מצוקתם, ובאמצעות רשת של עובדים סוציאליים מנוסים ורגישים, לאתר את הפיתרון הטוב ביותר עבור הילד, במידה ומשפחתו הגרעינית אינה מתפקדת כראוי ומהווה עבורו סיכון. אלא שלא כל המקרים הם בהירים וחד משמעיים וכאן כבר נכנסים לתמונה העובדים הסוציאליים עצמם, אנשי הקצה, המכירים מקרוב את השטח, ועדותם וחוות דעתם הם שיחרצו במקרים רבים את גורלם של אותם ילדים. כך היה גם במקרה של מירי אופריכטר ונועם הקטן.

"השיקול הראשון והחשוב ביותר היה טובת הילד, מספרת אופריכטר, "המצב היה כזה שהאמא לא יכולה היתה למלא את תפקידה והאב נכנס לאישפוזים ממושכים. היה ברור שהילד צריך מסגרת משפחתית, כין אין לו באמת בית של ממש. אלא שמהיכרות קרובה שלי עם המקרה ידעתי על היחסים הטובים שיש בין נועם לבין סבתא שלו וחשבתי שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא להעביר אותו לרשות הסבתא. זה לא היה קל. הייתי צריכה להתמודד מול המערכת ולהסביר מדוע זה הפיתרון הטוב ביותר, במסגרת האפשרויות שהיו על הפרק".

- מה כוללים מאמצים כאלה?

"פגישות ושיוחות ארוכות עם הסבתא, ובמקביל עם שירותי הרווחה, על מנת לתמוך בה ולסייע לה להחזיק את הילד ברשותה. מצד אחד, עמדנו מול העובדות והן - שהסבתא היא לא אדם אמיד, או משכיל בצורה יוצאת דופן. במקרים כאלה יהיו מי שיגידו שמשפחת אומנה ממצב סוציו-אקונומי גבוה יותר, עשויה להיטיב עם הילד, אבל אני זיהיתי את הגורם שראיתי כחשוב יותר במצב הזה וזו האהבה הגדולה והיחסים החמים שיש בין נועם לבין הסבתא. היתה שם גם נכונות אדירה ורצון עז מצד הסבתא להישאר עם הנכד ולהקדיש עבורו את כל מה שנחוץ על מנת לספק לו מסגרת ביתית מתאימה. במקרים כאלה, האהבה שמעניקה הסבתא עדיפה ובריאה בעיני הרבה יותר עבור הילד מאשר השכלתם של הורים פוטנציאליים ממשפחת אומנה. טובת הילד היא שתהיה סביבו מסגרת כמה שיותר משפחתית, ושהקירבה תהיה טבעית. תקופה ארוכה עמדתי על רגלי האחוריות מול כל הגורמים, על מנת לשכנע אותם שלא להוציא את הילד מהמשפחה, כיוון שבישוב חיים עוד קרובי משפחה שלו. בעיני היה חשוב מאוד שהוא ישאר, כמו שאומרים, במסגרת השבט המשפחתי".

- מה זה אומר לעמוד על רגליים אחוריות?

"זה אומר לעמוד מול מומחים ותפיסות עולם, ונוהלים, שכולם מיוצגים על ידי אנשים טובים, אבל מול כל אלה עומדת העדות שלי מהשטח, עם התפיסה שאם ניתן להיטיב עם הילד ועדיין לשמור על סביבתו הטבעית, בה גדל, יש לעשות כל מאמץ על מנת לאפשר לזה לקרות. אף אחד מאיתנו לא נביא ולא יכול להתחייב על מה שיקרה אם ננקוט בצעד כזה או אחר. אבל כאן היתה לי תחושה חזקה שאנחנו עושים את הצעד הנכון".

- ועכשיו, לאחר תקופה שבה הילד חי עם הסבתא, אכן זה היה הצעד הנכון?

"עכשיו כבר עבר די זמן כדי שאפשר יהיה להגיד שאכן זו היתה החלטה נכונה. אני מבקרת הרבה אצלם בבית, ומקיימת קשר רצוף ושיחות עם הסבתא. האינדיקציה הכי חשובה עבורי היא היחסים שלי עם הילד. הוא שמחה לראות אותי, בוטח בי ולא רואה בי גורם מאיים או טראומטי. זה הסיפוק הכי גדול שלי. היום יש מודעות גדולה מאוד גם לצרכים הרגשיים של הילדים. אני מודה לאל שככה בחרנו, על אחת כמה וכמה מכיוון שהאבא אושפז לתקופות ממושכות תוך כדי התהליך והנחיתה בבית הסבתא התבררה כדבר הטוב ביותר שיכולנו לעשות עבורו".