כל אחד מאיתנו מכיר את התחושה הזו של היעדר מצב רוח, מורל נמוך, דכדוך או עצב מלנכולי, שמשתלטים עלינו מדי פעם. משוררים עושים מזה קריירה. התחושה הזו יכולה להימשך כמה ימים ולפעמים גם שבועות אבל אז מגיעה תשובה חיובית, נניח לגבי עבודה או לימודים שרצינו להתקבל אליהם, ואנחנו חוזרים לעצמנו, מחייכים אל החיים והם מחייכים אלינו בחזרה.
מצב הרוח, במקרים אלה, תלוי לגמרי בנסיבות כמו פיטורין, פרידה או תקווה שהתנפצה, אבל אז קורה השינוי וחיינו חוזרים למסלולם. לפעמים השינוי הוא בלתי הפיך. כמו מוות של אדם קרוב או גירושין והתפרקות המשפחה, ואז נדרשת לפעמים תקופת התאוששות ארוכה יותר, במהלכה אנחנו מפתחים מנגנונים שמאפשרים לנו להסתגל למצב החדש ולצאת בהדרגה מתחושות השבר והכאב שהתלוו אליו. זה טבעי ולא תמיד דורש התערבות או עזרה חיצוניים.
לפרטים נוספים לחץ כאן
יחד עם זאת, קורה גם שיש מי שמאמצים את תחושת העצב והדיכאון, חובקים אותה והופכים את האומללות שלהם למצב קבוע, בו הם משחקים את תפקיד הקרבן הכרוני. למה אנחנו עושים זאת? האם אנחנו נהנים לסבול?
"התשובה היא שמערכת הפיצוי שאנו מקבלים מהסביבה או ה"יתרונות" שיש למצב הזה עבורנו, עדיפים בעינינו על פני חיים נטולי דכדוך ועצב", אומרת ד"ר רות אנגל אלדר, בעלת המרכז לפסיכולוגיה רוחנית שבפרדס חנה. היא גם מספרת על מקרה כזה בו טיפלה ומנתחת את הסיבות לאימוץ דיכאון מהסוג הזה.
"יערה (40) התגוררה עם אביה יצחק (73) והוא זה שנטל יוזמה והתקשר לקבוע טיפול לבתו", מספרת אנגל אלדר, "ציינתי בפניו שעלי לדבר עם יערה ולקבל הסכמתה - דבר המחייב אותנו בלא מעט מקרים - וכך עשינו, אחרי שהבנתי שיערה אינה במצב המגביל אותה להתקשר וליזום מפגש. יערה עבדה לסירוגין בעבודות משרדיות במקום העבודה של אביה, שם הוא מוערך מאוד ועדיין מועסק למרות גילו. הוריה התגרשו בצעירותה ולפני כעשרים שנה עברה האם להתגורר בארה"ב וניתקה קשר עם הארץ ועם שלוש בנותיה, ששתיים מהן נשואות ומתגוררות בישראל. עד לגירושים דווח על תפקוד בינוני של יערה בבית הספר, גיוס לצה"ל ושחרור לאחר שנה. יערה גרה עם ההורים ונחשפה לתהליך הפרידה הקשה.
"כששאלתי האם לאב היתה בת זוג אחרת, הגיבה יערה בחריפות ובפסילה מוחלטת של האפשרות. חשתי בכעס כלפי, מאחר ואינני מבינה עד כמה היא סובלת. יערה אינה יכולה ליצור קשרים וכמעט תמיד סגורה בבית. האב סיפר שבתו סירבה להיעזר בטיפולים והסכימה להיפגש איתי רק משום שהוא שמע שיחה איתי ברדיו ושכנע אותה שאני "לא כמו כולם".
"האבחנה הראשונה שלי היתה שאין טעם בהתערבות טיפולית המבוססת על איתגור הכוחות הפנימיים שבמטופל, וצעידה משותפת למסע של שיקום וריפוי, משום שליערה היה נוח במצבה. האב פרנס אותה, חי סביבה, דאג לה, חדל מלחיות את חייו ותרם בעקיפין לעונש שיערה הטילה עליו, בעקבות המשבר שעברה. בשיחה נוספת עם האב הוא ציין "אני לא יודע מה יקרה עם יערה לאחר מותי". מילכוד משותף של אב ובת, עם כל הסיבות לתת לגיטימציה להנצחתו".
הסיפור של יערה ואביה הוא רק דוגמא אחת. מי לא מכיר את האמא היהודיה שתמיד חולה, סובלת ויושבת לבד בחושך. את האישה שאינה מאושרת בנישואיה ואינה יכולה לעזוב בגלל מיליון סיבות. את הבעל "העייף תמיד", שעבודתו "הורגת אותו", הוא חייב לישון מוקדם, וכבר שלוש שנים לא קיים יחסי מין עם אשתו, שהיא אגב "אמא נפלאה" אבל דוחה אותו פיזית. כל אלה הם מקרים של הדחקה נפשית, שגוררת אחריה בהכרח תגובות פיזיולוגיות, שמתפתחות למחלות קשות.
האנשים הללו באמת סובלים. והצורך שלהם בטיפול הוא אמיתי.
החל משנות השישים של המאה הקודמת, טיפול פסיכולוגי ועזרה פסיכיאטרית היו פיתרון מאוד מקובל לבעיות כאלה. הפסיכולוגיה התפתחה כענף מדעי ברפואה ואיתה הפסיכיאטריה, שהביאה לעסק גם את התרופות. טיפול פסיכולוגי כזה יכול להימשך חודשים ארוכים, ולעיתים שנים, וייתכן כי גם יביא תוצאות. טיפול פסיכיאטרי תרופתי יצליח לטפל בבעיה כמו שמשכך כאבים מרגיע מחלה כואבת.
כאן נכנסת לתמונה הפסיכולוגיה הרוחנית, זו שמכירה בכך שהאדם הוא לא רק גופו ונפשו, אלא גם רוחו, שהיא מעבר לגוף הפיזי. הפסיכולוגיה הרוחנית יודעת למצוא את הדרך אל רוחו של האדם, שהיא המקור לכוחות עליונים שהמדע עדיין לא למד לעכל. הרוח הזו מופיעה בכתבים של כמעט כל המסורות הדתיות והרוחניות. זו הרוח שנחה על שמשון הגיבור, על אליהו הנביא ועל משה רבנו. זהו כוח פנימי הקיים בכל אחד מאיתנו, אבל לפעמים צריך עזרה כדי להתחבר אליו ולשאוב ממנה את האנרגיות הדרושות כדי להיחלץ מחיים משבריים.
פסיכולוגיה רוחנית היא הדור הבא של הטיפולים הנפשיים, כמו שפיזיקת הקוונטים היא הדור הבא של עולם הפיזיקה, מבלי שהיא מבטלת את כל חקר האטום ותורת היחסות של איינשטיין, היא רק מוסיפה עליו ומתקדמת הלאה.
לפרטים נוספים
