פצצת הפנסיות שמעמידה מאות אלפים בסכנת עוני ממשית

כמיליון ומאה אלף איש עלו לישראל מאז 1990, מתוכם מעל רבע מיליון – בגילאי 40-64. אנשים, שעלו בגיל מבוגר יחסית, לא הספיקו לצבור וותק תעסוקתי, וכפועל יוצא – זכויות פנסיוניות. מישהו יודע כיצד הם יתקיימו אחרי הפרישה?

עולים מרוסיה בהפגנה מול משכן הכנסת, יוקר המחיה, אוגוסט 2011 (עומר מירון)
עולים מרוסיה מפגינים מול משכן הכנסת (צילום: עומר מירון)

המציאות החברתית בישראל מלאה במחדלי השלטון, אך ייתכן ואחד המשמעותיים מבניהם - מחדל הפנסיות של עולים חדשים. הסוגיה הזאת עולה לעיתים רחוקות לאוויר האקטואליה, אך ישנם מספר גורמים, אשר ייקשו על מקבלי ההחלטות בשנים הקרובות להמשיך ולהתעלם ממנה.

כמיליון ומאה אלף איש עלו לישראל מאז 1990, מתוכם מעל רבע מיליון – בגילאי 40-64. אנשים, שעלו בגיל מבוגר יחסית, לא הספיקו לצבור וותק תעסוקתי, וכפועל יוצא – זכויות פנסיוניות אשר יאפשרו להם קיום בכבוד לאחר הפרישה. יש לציין כי רבים מהם השתלבו היטב בחברה הישראלית ובכוח העבודה, בעיקר בשוק הפרטי. חלקם הגדול הועסק על ידי חברות כח אדם, ועד שנת 2008, בטרם כניסתו לתוקף של צו הרחבה, לא בוצעו עבורם הפרשות פנסיוניות משמעותיות.

בשנים הקרובות העולים הללו צפויים להגיע לגיל הפנסיה ובלית ברירה להצטרף למעגל העוני, כאשר הכנסתם קטנה מאוד והם ממשיכים לשאת ביוקר המחייה הישראלי. בסופו של דבר, מדובר בציבור המוערך בכ-200,000 אזרחים, אשר נמצאים או יגיעו לגיל פרישה בשנים 2016-2025 ולצנוח בהכנסותיהם בין לילה ב-50-60%.

עולים חדשים כ"קבוצת סיכון"

על-פי הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אשר נמדדו בשנת 2003, טרם כניסתו לתוקף של חוק פנסיה חובה, שיעור עולים בעלי הסדר פנסיוני או תכנית חסכון לקראת הפרישה, עמד על 38% בלבד (זאת בהשוואה ל-63% בקרב ילידי הארץ). באותה שנה, היו מכוסים בפנסיה תקציבית כ-13% מהאוכלוסייה הוותיקה, וכ-2% בלבד מעולי שנות ה-90'.

נוסיף ונאמר, כי המצוקה הכלכלית של העולים המבוגרים מחריפה עם הגעתם לגיל הפרישה. רוב העולים אשר עלו ארצה מ-1990, הם יוצאי ברית המועצות לשעבר. הנתונים מראים כי רק כ-50% מהם הצליחו לרכוש דירה (לעומת כ-70% בקרב ילידי הארץ). על כן, אחוז משמעותי של עולים ימשיכו לשאת בתשלומי שכירות כבדים גם לאחר גיל הפרישה.

מי רוצה את פנסיית החובה?

מחקרים, אשר נעשו בעשור האחרון, מראים, כי הסדר פנסיה חובה, אשר הונהג בישראל החל משנת 2008, גורם להרעה במצבם של בעלי ההכנסה הנמוכה, המהווים כ-30% מכלל משקי הבית – זאת ביחס למצבם לפני תקנות החיסכון הפנסיוני. הסיבה - חלק מהשלמת ההכנסה שקיבלו בעלי הכנסות נמוכות בעבר, הם מקבלים כעת מהכספים שלהם, אשר הופרשו בהתאם לתקנות פנסיה חובה.

נוסף על כך, להבדיל מהמצב הקודם, מי שיקבל פנסיה חובה, בתוספת קצבת זקנה, יאבד זכאות להטבות, אשר ניתנו בעבר לאלה שקיבלו השלמת הכנסה. מדובר בהנחות ארנונה, חשמל, טלפון, תרופות ועוד. כל זה יוצר מצב בלתי סביר, שבו לאדם, אשר עלה ארצה בגיל מבוגר, לא כדאי לעבוד, אלא להמתין לגיל הפרישה ולזכות בקצבת זקנה, בתוספת השלמת הכנסה.

למרות העובדה, כי מאז בחירות 1996 ציבור העולים שולח לא מעט נציגים לכנסת, הסוגיה לא באמת הגיעה לשולחן הממשלה. עוד בשנת 2009, זאב אלקין, ח"כ דאז, אמר בישיבת וועדת הקליטה של הכנסת, כי "זה אבסורד שאנחנו אומרים לעולים פוטנציאליים מגיל 45 "אל תעלו לישראל, תמתינו לגיל 65. יש לתת מענה לעולי שנות ה-90', שבעת עלייתם היו בקבוצת גיל זו, במסגרת חוק פנסיה חובה".

מאז הוגשו מספר הצעות חוק פרטיות, אשר איכשהו נגעו בנושא, אך אף הצעה לא הגיעה לשלבי חקיקה מתקדמים.
במשך שנים נשמעו פה ושם קולות המחאה, מעיקר מצד ארגוני העולים הוותיקים, דוגמת "חזית הכבוד" ואחרים. לאחרונה, הצטרפו למאבק נציגי "דור 1.5" – ישראלים דוברי רוסית, אשר עלו ארצה בגיל צעיר, גדלו והתחנכו בישראל, וכיום מבינים, כי היות והמדינה ממשיכה להתעלם מהבעיה האקוטית הזאת, אזי הם יצטרכו להפנות חלק משמעותי מהכנסותיהם לכלכלת ההורים.

בהתאם לנתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שיעור ההורים, המקבלים סיוע כלכלי מילדיהם בקרב העולים משנת ה-1990, עומד על 26% (מול 15% בקרב ילידי הארץ). לא כולל סיוע מזדמן.

שאלה פוליטית

שתי הדמויות הבולטות, המובילות את המאבק – ד"ר אלינה ברדץ-יאלוב ואלכס גולדנשטיין - פועלים רבות, על מנת להשאיר את הנושא על סדר היום, הן דרך התקשורת והן על ידי קמפיינים ויראליים ברשת. בשלב הזה המחאה נושאת אופי א-פוליטי, אך ספק אם המצב יישאר כפי שהוא זמן רב.

אם מדינת ישראל, הדוגלת בקידום וטיפוח העלייה, מתכוונת למנוע מצוקה כלכלית קיצונית מהקבוצה הרחבה של העולים, היא תצטרך למצוא פתרון. או בדרך תכנית כוללת, או בדרך "שיטת הסלאמי", על ידי מספר צעדים, המקלים על מצבם העולים הוותיקים.

הפתרון האפשרי יכול להתפרס על פני שלושה מישורים. המישור הראשון – הענקת קצבה מיוחדת לאזרחים, אשר עלו ארצה בגיל מבוגר, סוג של פיצוי על היעדר יכולת לצבור וותק תעסוקתי משמעותי בישראל. המישור השני – מתן זכאות להטבות של קצבת השלמת הכנסה לבעלי פנסיית חובה נמוכה. והמישור השלישי – הגדרת מעמדו של "הורה נתמך" והענקת נקודת זיכוי ממס לילדים התומכים כלכלית בהוריהם.
על פי החישובים, מדובר בעלות תקציבית המסתכמת בכ-1.4-1.8 מיליארד שקלים בשנה. לא מעט כסף במונחים הישראלים. מאידך, במציאות בה הממשלה, לאחר מו"מ לא מפרך במיוחד, מצליחה להקצות 7.5 מיליארד שקלים לתוספת שכר למגזר הציבורי, ועלות ההסכמים הקואליציוניים רק בשנת 2016 היא מעל 8 מיליארד שקלים, אין ספק כי בסך הכל מדובר בהכרעה יותר פוליטית, והרבה פחות כלכלית.