עד שהמוות יחבר בינינו: על השימוש בזרעו של אדם שמת

המערכה הנוכחית בעזה העלתה מחדש את הסוגייה השנויה במחלוקת של שימוש בזרעו של אדם שמת. עו"ד יעקב בלס מפרט מהן ההשלכות המשפטיות ומסביר איזו התפתחות מבשרת את המשך התפשטות התופעה

  • זרע
מאמר אורח
עו"ד יעקב בלס (צילום: יח"צ)

המערכה הנוכחית ברצועת עזה הביאה איתה שורה חדשה של חללים, המורכבת ברובה מחיילים ואנשי מילואים צעירים שמתו בטרם עת, ובטרם הספיקו להקים משפחה. על רקע זה עלתה שוב לכותרות הסוגייה השנויה במחלוקת של שימוש בזרעו של אדם שמת כדי להקים לו צאצאים לאחר מותו. ב-2013 נולדו שני התינוקות הראשונים בארץ – ולמעשה בעולם – שנהרו שנים לאחר מותם של אבותיהם הביולוגיים; איתם נולדו מחדש הדילמות המשפטיות והאתיות הרבות הכרוכות בנושא, שהוא אחד הרגישים והמורכבים ביותר שנידונו בשנים האחרונות בבתי הדין לענייני משפחה.

הטכנולוגיה הרפואית מאפשרת כיום לשאוב זרע מגופתו של גבר עד 24 שעות לאחר מותו, אומר עו"ד משפחה וגירושין יעקב בלס, ובכך מתירה לאדם שלא היה אב בחייו להפוך לאב לאחר מותו; אולם, כפי שקורה לא אחת, גם במקרה זה החידושים המדעיים מקדימים את מערכת המשפט, שאיננה ערוכה עדיין להתמודד עם הסוגייה על כל השלכותיה התיאורטיות והפרקטיות. חוקים ספציפיים לנושא טרם נכנסו לספר החוקים הישראלי, ועל כן בתי המשפט סוללים בעצמם את דרכם בתחום באמצעות פסיקות שמתקבלות אד-הוק למקרים המובאים בפניהם.

המקרה הראשון שהעלה את הנושא על סדר היום היה גם הוא מקרה של חייל שנהרג בעזה, מירי צלפים, בשנת 2002. החייל, קיוון כהן ז"ל, ביקש מהוריו שיעשו שימוש בזרעו לאחר מותו כדי להעמיד לו צאצאים. בשנת 2007, לאחר מאבק משפטי ארוך, אישר בית המשפט לענייני משפחה את בקשתם של הוריו להגשים את משאלתו, ובנובמבר 2013 נולדה להם נכדה לאם חד-הורית, שנשאה את זרעו של בנם המת, שאותו לא הכירה. התקדים של כהן סימן מגמה חדשה, ובשנים האחרונות בחרו מאות אנשים בישראל להשאיר אחריהם "צוואה ביולוגית" – הוראה ליורשיהם להשתמש בחומר הגנטי שלהם (זרע, ביצית או עוברים מוקפאים) לאחר מותם לשם העמדת צאצאים.

אין זה מפליא שהרעיון לשמר זרע או ביצית כדי ליצור חיים לאחר המוות התפתח דווקא בישראל, מדינה שתושביה מחזיקים מחד ב"תודעת זמניות" מפותחת עקב המצב המלחמתי המתמשך, ומאידך ב"תודעת פוריות" הגבוהה ביותר בעולם המערבי – עובדה שמתבטאת למשל בהכנסת טיפולי הפוריות לסל הבריאות. עם זאת, הנושא טומן בחובו שאלות אתיות לא פשוטות: המקטרגים יטענו שהבאת ילד לעולם לאחר מותו של ההורה משמעותה שהילד משמש בעל כורחו "זיכרון חי" להורה המת, ונאלץ לשאת משא כבד של יתמות ושכול כבר מרגע לידתו. התומכים, לעומת זאת, גורסים שמדובר בדרך המאפשרת להוריו של המת להמשיך את מורשתו, ולאשה – ללדת ילד מתרומת זרע, כאשר האב ידוע ולא אנונימי, וכאשר בניגוד לתרומת זרע רגילה, הילד יהנה גם ממשפחה מצד אביו בדמות סבא, סבתא ודודים.

ברמה המשפטית, הדיון נסוב בעיקר סביב שאלת רצון המת. במקרים בהם המת משאיר אחריו צוואה או בקשה מפורשת, נוטה בית המשפט להיעתר לבקשתו; אולם עתירות שמוגשות על ידי קרוביו של המת – לרוב ההורים – על סמך "הזכות לסבות", או על סמך רצונו המשוער או הכללי של המת להמשכיות, מבלי שיהיו ראיות מפורשות לכך שרצה בשימוש בזרעו לאחר מותו – הן בעייתיות יותר, וסביר להניח שיידחו על ידי בית המשפט.

מני מזוז, ששימש כיועץ המשפטי לממשלה עד שנת 2010, קבע את עמדתה הרשמית של המדינה, שלפיה ניתן להשתמש בזרעו של אדם שמת רק בהתאם לבקשתה של בת זוגו של הנפטר; משמע, שאדם שמת מבלי שהיתה לו בת זוג לא יוכל לזכות להמשכיות. כאמור, בשני מקרים בעבר פסק בית המשפט בניגוד לעמדת המדינה, ובכך אפשר את לידתם של שני תינוקות כתוצאה מ"צוואתם הביולוגית" של אבותיהם. בשנת 2013 נרשם תקדים חשוב כאשר המדינה שינתה את עמדתה בנושא, והיועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, שהחליף את מזוז בתפקיד, קבע לראשונה שלא יתנגד לבקשתם של הורים לגבר שנפטר מסרטן לממש את צוואתו ולהשתמש בזרעו לצורך הפריית אשה שלא הכירה אותו בחייו.

התפתחות זו מבשרת את המשך התפשטותה של התופעה, שכבר החלה לצבור תאוצה גם ברחבי העולם: רעיון ה"צוואה הביולוגית" אומץ במספר מדינות, לרבות על ידי צבא הודו וצבא ארה"ב, שהקימו בנקי זרע עבור חיילים המעוניינים להקפיא את זרעם. כך הולך ותופס הנושא מקום נכבד על התפר שבין ביו-אתיקה למשפט, לצד דילמות ותיקות יותר כמו אלה שסביב הנדסה גנטית או שיבוט. בשנים הקרובות נהיה עדים בוודאי לעוד ועוד חידושים בתחום זה, השבים ומעלים מחדש את המתח הבלתי פתור שבין קדושת החיים לבין קידוש החיים שטרם נוצרו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully