על הטרדה מינית בזירה הציבורית

לאחרונה פורסם שיצחק כהן, נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת והמועמד לכהן בבית המשפט העליון, יצא לחופשה על רקע בדיקת החשדות נגדו בגין עבירות שונות של הטרדה מינית ומעשים מגונים. כהן הוא לא הראשון שמועמדותו לתפקיד נכבד הוכתמה בחשדות מסוג זה: בחודש יוני האחרון, למשל, במסגרת המירוץ של ח"כ מאיר שטרית לנשיאות המדינה, התפרסמו ידיעות המעוררות חשד לכאורה שהוא הטריד מינית את עוזרת הבית שלו לשעבר.

כהן ושטרית הציגו את הטענות כלפיהם כמעשה של נקמנות וניסיון לפגוע בקריירה הציבורית שלהם. גם בשיח הציבורי והתקשורתי שהתעורר סביב כל אחת מהפרשות – כמו גם במקרים דומים מהעבר – נשמעו קולות רבים המאשימים את המתלוננות באופורטוניזם: למה חיכיתן כל כך הרבה זמן? למה דווקא עכשיו? והאם לא חל על המקרה חוק ההתיישנות?

בשורות הבאות עורך הדין אלון ארז ינסה לעשות סדר בדברים ולהסביר מהי המשמעות המשפטית של ההתיישנות, מהי המשמעות הציבורית שלה, ולמה בכל זאת הן מחכות.

מהי תקופת ההתיישנות על עבירות מין?

אכן, פעמים רבות קורה שהטענות בדבר הטרדה מינית או עבירות מין אחרות, צפות על פני השטח תקופה ארוכה לאחר ביצוע העבירה לכאורה, מה שמקשה על חקירת המקרה, וגם מעמיד בספק את היכולת לנקוט בהליכים משפטיים לגביו בגלל התיישנות העבירה. עד לא מזמן, תקופת ההתיישנות על הטרדה מינית עמדה על שלוש שנים בלבד; ב-2012, הוארכה תקופת ההתיישנות על עבירה זו לשבע שנים.. משמעות הדבר היא שניתן לתבוע אדם בדין אזרחי ו/או להגיש נגדו תלונה פלילית, במשך שבע שנים, מיום שנוצרה העילה ועד ליום שבו התחילה החקירה המשטרתית. לגבי עבירות מין חמורות יותר כמו תקיפה מינית ואונס, שבצדן עונשים חמורים יותר, גם תקופת ההתיישנות מתארכת ל-10 שנים..

אז למה חיכיתן?

אין נפגעת עבירת מין שלא מכירה את השאלה הזאת, שלרוב מופנית אליה שוב ושוב, תוך רמיזה שאם היא חיכתה עד עכשיו כנראה שהיא לא נפגעה באמת, ושיש לה מניע לא כשר להגשת התלונה. במקרה שהנילון הוא איש ציבור או מועמד לתפקיד ציבורי, השאלה הופכת פעמים רבות להאשמה ישירה, שגורסת שהמתלוננת בודה את הסיפור מלבה או "מנפחת" מעבר לכל פרופורציה אירוע שולי, על מנת לנקום באותו אדם או לפגוע בקריירה שלו, מטעם עצמה או מטעם יריבים פוליטיים כלשהם.

בהקשר זה יש לציין, שברוב המוחלט של המקרים, נפגעות עבירות מין אינן מתלוננות מיד לאחר המקרה, ולרוב חולפת תקופה ארוכה עד שהן עושות זאת, אם בכלל. הסיבות לכך הן רבות. עבירות מין מלוות לרוב ברגשי אשמה ובושה מצד הקורבן, ולעתים לוקח לה זמן רב להכיר בכך שהיא נפגעה, לא כל שכן לעמוד על זכויותיה ולצאת כנגד הפוגע. נפגעות חוששות פעמים רבות – ובצדק – מכך שהתלונה אולי לא תוביל בסופו של דבר לכתב אישום, אבל כן תגרום לפגיעה נוספת בהן, בדמות הכתמת שמן והכפשתן בניסיון להדוף אותה.

בנוסף לכך, במקרים רבים, הנפגעת נמצאת ביחסי תלות או מרות עם הפוגע, למשל במסגרת מקום עבודה שבו היא עובדת זוטרה והוא עובד בכיר, כך שהיא נמנעת מלהתלונן כל עוד היא עובדת באותו מקום, על מנת שלא לאבד את עבודתה או את התפקיד שלה, לפגוע בסיכויים שלה לקידום וכיו"ב.
אמנם ישנה חקיקה מפורשת האוסרת על התנכלות למתלוננת במקום העבודה ובכלל, אך כידוע בין החוק היבש לבין יישומו בשטח קיים מרחק גדול, ולא אחת נשים, שגם כך נמצאות לרוב במקום נמוך בסולם התעסוקה, יעדיפו לשמור על מקום עבודתן גם במחיר שתיקה או אפילו שיתוף פעולה עם הטרדות מיניות.

ולמה דווקא עכשיו?

פעמים רבות, כדי שנפגעת תחליט להתלונן נדרש טריגר כלשהו, שיציף את המקרה מחדש עבורה, ואולי אף יגרום לה לראשונה להבין שהיא קורבן לעבירה. טיפול פסיכולוגי יכול להוות טריגר כזה, מאחר שהוא עוזר לנפגעת לעבד ולהבין את מה שחוותה. וכן – גם מועמדות של הפוגע לתפקיד ציבורי בכיר הוא סוג של טריגר. אשה שנפגעה בעבר עשויה להבליג ולשתוק כל עוד מדובר רק בה עצמה, אבל כאשר האדם הפוגע מתיימר לזכות באמון הציבור, לשמש דוגמא ומופת, ולקבל החלטות מכריעות בנושאים חשובים, המידע על התנהגות בלתי הולמת או אף פלילית שלו בעבר הופך לרלוונטי גם בהווה, מתוקף זכות הציבור לדעת; מה גם שלא אחת, התלונה הראשונה מציפה תלונות נוספות, של נשים שחששו להתלונן קודם לכן.

האם יש טעם להתלונן אחרי תום תקופת ההתיישנות?

מבחינה משפטית, אין כל אפשרות לפתוח בהליכים פליליים או אזרחיים אם הגשת התלונה, או ליתר דיוק תחילת החקירה המשטרתית, נעשתה לאחר תום תקופת ההתיישנות. עם זאת, במקרים רבים, כאשר קיימת כבר תלונה אחת או יותר לגבי אדם מסוים, המשטרה יכולה להיעזר בתלונות של נשים או גברים אחרים לגבי אותו אדם כדי לדלות מהם חומר רלוונטי לחקירה, גם במקרה שהתלונות הנוספות הן בגין מקרים שהתיישנו. התלונות יכולות לשמש לביסוס ולעיבוי התיק, או לזיהוי דפוסים של התנהגות מטרידה שהתבצעה לאורך שנים, וזאת בין אם מדובר בתלונות ישנות שהוגשו בעבר והחקירה בהן נסגרה מסיבה כלשהי, ובין אם מדובר בתלונות חדשות שהוגשו על עבירות שכבר התיישנו.

לסיכום, כשאדם מגיש את מועמדותו למשרה ציבורית ובייחוד למשרה ציבורית בכירה, הוא חושף את עצמו לתשומת לב יתרה, ובכלל זה בדיקה של הציבור בציציותיו ובארונותיו וחיפוש שלדים מימים עברו. על אדם כזה לזכור ולדעת, שכל עבירה שביצע בעברו יכולה לשמש כנגדו גם שנים רבות לאחר שבוצעה, ואם לא במישור הפלילי אז ודאי שבמישור הציבורי.